<h1>תניא רבתי סימן מ"ד</h1>
<h2>דף ד.</h2>
ובערב ארבעה עשר בניסן אסור להתחיל ולעשות שום מלאכה. ואפילו ללמוד תורה קודם שיבדוק. דאמרינן הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר. דילמא ממשכא ליה שמעתא ואתי לאימנועי ממצוה. וכל שכן מלאכת הדיוט שאסור להתחיל עד שיבדוק.
<h2>דף יא:</h2>
יום ארבעה עשר בניסן מותר לאכול חמץ עד ארבע שעות. והרוצה להחמיר על עצמו שלא לאכול חמץ כלל כל י"ד, הרשות בידו. ואיסור אין בדבר כלל. וראיתי למורי הרב חביבי שלא היה נמנע מלאכלו בערב הפסח.
<h2>דף ל:</h2>
כלים שנשתמש בהן חמץ בכל השנה. אסור להשתמש בהן בפסח עד שיטהרם כדרך תשמישן. דגמרינן הגעלה מגעולי נכרים. דתניא [ע"ז ע"ה ע"ב] הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים. דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין, דברים שמשתמשין בהן על ידי צונן. כגון כוסות קיתונות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין. כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין. מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי האור. כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור ומטבילן והן טהורין. וסדר הגעלה כך היא. הרוצה להרתיח יורות וקערות ושאר דברים שנשתמש בהן בכל השנה. אותם שצריכין הגעלה ורוצה להגעילם בתוך יורה גדולה. מדיח תחלה היורה גדולה יפה יפה. ואח"כ מגעילה ברותחין, ועושה סביבות היורה שפה של טיט כדי שיעלה רתיחתה על שפת היורה סביב סביב. ושופך אלו המים וחוזר ושוטף היורה בצונן והיא טהורה. ואחר כך מרתיח בהן מים כפי הכלים הצריכין להגעיל בתוכה. ומגעיל בתוכה יורות קטנות. ועץ פרור, וסכינים וכל הכלים הצריכין הגעלה בכלי ראשון. ויזהר שלא ינוחו מרתיחתם. שאם ינוחו המים אסור להגעיל בהם כלים אחרים. ונוטלן ושוטפן בצונן. ואח"כ ממלא היורה גדולה מים וסותם שפתה בטיט ומגעילה כמשפט הראשון ושופכן ושוטפן בצונן. ובשם רבינו שלמה ז"ל מצאתי, אומר רבי שהיורה שמגעילין בה אינו צריך לחזור ולהגעילה. ובלבד שישפוך ממנה המים כשהן רותחין קודם שישקטו המים מרתיחתן שלא תצטנן מתוכה ותחזור ותבלע. וידיחנה במים צונן אחר שהגעילן והרתיחן. כשמוציאין הכלי הנגעל מתוך המים או מתוך היורה. מיד שופכין עליו מים צוננים וכן מנהגנו. וכן מצאתי בשם רב האי גאון ז"ל ובשם רב הילאי ז"ל. ומצאתי בשם בעל היראים ז"ל. וכן מכשר למאני בפסח, ואפילו כלים שנשתמשו בהן באור. ואף על גב דגבי געולי נכרים תניא [ע"ז שם] כל שתשמישו באור מלבנו באור. בחמין מגעילן בחמין. הכא כיון דהיתרא בלע. אף על גב דכי קא פליט איסורא פליט סגיא ליה ברותחין. זהו כלל הגעלה בקצור. נוטל יורה גדולה ומדיחה יפה בצונן. ושלא תהיה היורה הזאת בת יומא. וממלאה מים ומרתיחה. ובעודה רותחת מגעיל בתוכה כל הכלים הצריכין הגעלה. כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין ועץ פרור וקערות וסכינים ודומיהן. ומדיחן תחלה יפה כדי להעביר זוהמתן קודם שיגעילן. ואחרי שהגעילן שוטפן מיד בצונן. ואין צריך להטבילן. וגם החלודה אין צריך להעביר מהן. כך מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל. אמנם בהגעלת כלים הלקוחים מן הנכרים צריך להעביר כל חלודתן יפה יפה קודם שיגעילם ואחר ההגעלה שוטפם בצונן ומטבילן. וקערות של מתכת או של עץ. אע"פ שדרך תשמישן על ידי עירוי, מגעילן ברותחין בכלי ראשון. דקיימא לן עירוי ככלי ראשון. וכן מצאתי בשם הגאונים ז"ל, קערות מגעילן בכלי ראשון ברותחין. שמא פעמים בשאר ימות השנה אדם מכסה בהן מחבת רותחת ובולעת מהמאכל כשהוא רותח. ועוד מצאתי רבינו הקדוש ז"ל היה מגעיל קערות בכלי ראשון ברותחין. מפני שני דברים. האחת מפני שאין אדם יכול לכוין לשפוך מכלי ראשון על הכלים בשעת רתיחה. ועוד שפעמים משימין קדירה על המחבת מרותחת. או תוך יורה מרותחת בשאר ימות השנה ונמצא תשמישה על ידי כלי ראשון, וכן מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל. וכן מנהג פשוט בידינו להגעילן בכלי ראשון. וכן הורה מורי הרב חביבי ר' יהודה ברבי בנימין הרופא ז"ל. אבל בעל עשרת הדברות כתב, קערות שבליעתן על ידי עירוי. פליטתן ע"י עירוי. וכי שקיל מיא ושדי עלייהו שפיר דמי. אבל קערות של חרס אפילו אותן המצויירים ועשויין עם עופרת אין להם תקנה בהגעלה כלל. ואפילו אותם המצופים מעופרת שהתורה העידה על כלי חרש שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. לפיכך אם ירצה אדם להשתמש בפסח בכלי חרס בין קדירות בין קערות צריך לקנותם חדשים. כי בישנים לא יוכל להשתמש כלל לא בחמין ולא בצונן.
מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל. הסכינים מגעילם ברותחין בכלי ראשון. שפעמים שחותכין בה דבר מיורה רותחת שעל האור. ואינן בכלל (במדבר ל"א) כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש. ואע"פ שחותכין בה דבר ונותנין כנגד האור לצלותו מפני שאין זה דרך תשמיש ולא דבר הכתוב אלא בשפוד ובאסכלא, שכל תשמישן באור וטהרתן [באור] עד שמתלבנין. אבל בשם רבינו תם מצאתי הני מילי דסגי ליה ברותחין, סכין קטן. אבל גדול בעי ליבון. כדגרסינן בירושלמי גבי געולי נכרים. הסכין שפה והיא טהורה. אמר רבי אבא הדא דתימא סכין קטן אבל גדול בעי ליבון. ורבינו ישעיה פירש הני מילי דצריכין הגעלה בסכינים גדולים שצולין בראשיהם חמץ כמין שפוד. אבל סכינים קטנים שמשתמשין בהם בחתיכה נטהרין בשיפה בלבד. כדתנן [ע"ז שם] הסכין שפה והיא טהורה. שפה פירש רבינו שלמה ז"ל לוטשה באבן של נפחים, לשון שופינא (לימ"א בלעז), ונועצה בקרקע אע"פ ששפה. ויש אומרים שפה משפשפה בבגד צמר שאינו חלק ומעביר שמנוניתה ואוכל בה צונן. אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין, ובכלי ראשון. כדאמרינן לענין חמץ בפסח. כתב בעל עשרת הדברות המדוכות ובורמי דגללי (שקורין לפיי"ש) וכלי אבנים וכלי גללים הנקראים מאני מדרא. דינן כשל מתכת וסגי להו בפליטה. ולא דמו לכלי חרס באיסור והיתר. ובשם גאונים אחרים ז"ל מצאתי דבורמי דגללי משטפן ככלי מתכות. ומרתיחן במים רותחים. ויש מחמירים ואומרים שהמדוכין של אבן אינו די להם בהגעלה לענין חמץ בפסח, אבל לגבי געולי נכרים די להם בהגעלה. ורבינו יצחק פאסי ז"ל כתב. נקוט האי כללא. דמאני דאעא (של עץ) ודפרזלא, ושאר מיני מתכות, ובורמי דגללי. דאישתמש בהו חמירא כולא שתא. צריך למיעבד להו הגעלה בכלי ראשון. ויש שאוסרין להשתמש בפסח בבורמי דגללי כלל. כמו שאין משתמשים בכלי חרס. ובוכיא הוא כלי שעושים מרעפים (טייל"א) ואופין בה ומטגנים בה כעין מחבת. דקא אפו בה חמירא כולא שתא. אסיר למיפא בהו בפיסחא. מאי טעמא הסיקו מבחוץ הוא. ואי מליה גומרי (גחלים) והסיקו מבחוץ. שרי למיפא בהו בפסח. כגון המחבת של חרס שלנו שדרך להסיקה מבפנים ואופין תחתיה עוגות וחררות של חמץ כל השנה כולה. מותר לאפות בה בפסח. דכיון דהיסקה מבחוץ הויא לה כעין תנור. וכיון שדרכה כל השנה כולה בכך לא חייס עלה דילמא פקעה. מצאתי בשם הגאונים ז"ל, מרחשת או מחבת של מתכת בפסח עושים לה הגעלה ברותחין. ואם היא ארוכה משים חציה תחלה ומגעילה. והופך חציה האחרת ומגעילה. ואם עדיין ארוכה ביותר מלבנה באור בינתים. ואם היא גדולה שאינה נכנסת ביורה עושין לה שפה. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל קדירות של חרס שנשתמש בהן לפני הפסח מדיחן יפה ומניחן עד לאחר הפסח. ושוב עושה בהן אפילו במינן ואין צריך לשוברם ואפילו להרחיצם בחמין. עוד מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל כפות של נכרים של כסף שנשתמשו בהן חמץ. צריכין גיעול ברותחין וצריכין טבילה. וכוסות וקיתונות וצלוחיות משכשכן (מדיחן) במים והן טהורין. ואם הם חדשים צריכין טבילה. והוא הדין לכלי מתכות חדשים הלקוחין מן הנכרים צריכין טבילה. אבל אם עשאן ישראל אפילו חדשים אין צריכין טבילה. וכלי כסף של נכרים הממושכנים ביד ישראל אין צריכין טבילה. ואם ישראל יודע ומכיר שיניחם הנכרי כקנוין דמו וצריכין טבילה. ואם לאו הרי הן כשאולין. וכן מצאתי בשם גאון אחר ז"ל. אם לוקח ישראל כלי מתכות במשכון מן הנכרי כגון כוסות ודומיהן אינן צריכין טבילה. אלא מדיחן יפה במלח וחול. ואוכל בהן ושותה בהן. אבל קערות וכפות מדיחן ומגעילם ביורה רותחת. כדי שיפלוט האיסור, ומדיחן במים ואין צריך לעשות להן טבילה. ואם קונה אחרי כן מן הנכרי צריכים טבילה. אבל בשם גאון אחר ז"ל מצאתי. נכרי שמשכן לישראל כלי מתכות שראוין לסעודה צריכין טבילה. וכן כתב גם רבינו ישעיה ז"ל. וכלים ישנים של ישראל שנתקנו על ידי נכרי. אם הוסיף עליהם מתכת צריכין טבילה. לפי שהן כמלאכה חדשה עבור התוספת שהוסיף בהן.
<h2>דף נ.</h2>
וערב הפסח אסור לעשות מלאכה. ומקום שנהגו לעשות מלאכה עושין ואין מוחין בידם. ובשם בעל המאור ז"ל מצאתי. שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג, אלא אסור בכל מקום. כמו שמפורש בירושלמי [פ"ד ה"א] אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב לכך אסור בעשיית מלאכה. ואסור להתחיל בשום מלאכה בערבי פסחים. ואפילו צלצול קטן (חגורה) ואפילו שבכה (שקופיי"א). ואפילו הן לצורך המועד. כך מצאתי בשם רבינו חננאל ז"ל.
<h2>דף צט:</h2>
האוכל מצה בערב הפסח. כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. וראיתי טעם לדבר שכשם שהבא על ארוסתו בבית חמיו קודם שנכנסה לחופה הקדים ביאתו לפני שבע ברכות עד שלא תהא ראויה להתייחד עמו. כדאמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה. כך האוכל מצה בערב הפסח מקדים לאכול ממנה קודם שיברך שבע ברכות שטעון לברך עד שלא יאכל ממנה. ואלו הן. כוס ראשון מברך עליו שלש ברכות. יין. קידוש. זמן. אכילת ירקות שמברך עליה בורא פרי האדמה לאחר קידוש, הרי ד' ברכות. כוס שני שמברך עליו לאחר ההגדה הרי ה'. והיא טעונה שתי ברכות. המוציא. ועל אכילת מצה. הרי שבע ברכות. ונטילת ידים לא חשיב. שאי אפשר שלא נטל ידיו באכילתה. ונהגו הבכורים להתענות ערב הפסח. והכי איתא במסכת סופרים פרק ב'. לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיצא ניסן, אלא שהבכורות מתענין בערב הפסח, והצנועין בשביל המצה שיכנסו בה בתאוה וכו'.
